הקריירה של מי חשובה יותר? 

כשתינוק בוכה, הוא רעב? עייף? צריך להחליף לו? אולי הוא זקוק למגע?

את אמא, אתה אבא, תנהגו באותו  אופן אם זה תינוק או תינוקת. האמנם?

ומה לגבי הילדים שלנו, כשהם נופלים ומקבלים מכה? אמא, אבא, האם ההתייחסות לילד או לילדה תהיה זהה?

כנראה שלא. ברוב המקרים ההתייחסות שלנו לסימני מצוקה אצל הילד יהיו "קדימה, מה קרה?! תהיה גבר, תתגבר" ומול הילדה יהיו תגובות חמלה והבנה "לבכות זה בסדר" .

אם כך, מה גורם לנו להגיב באופן שונה?

מדובר בהבניה החברתית, שהיא בעצם מכלול הציפיות של התנהגות אנושית שהושרשה לאורך ההיסטוריה. והיא טבועה בנו עוד מימי קדם. באופן מפתיע, אנחנו ממשיכים לשמר אותה גם בקרב הדורות הבאים למרות שהיום אנחנו מבינים שחלק גדול מאוד מהציפיות כבר לא רלוונטי בעידן החדש.

במציאות, נמשיך להלביש ילדים בצבע כחול וילדות בוורוד, נמשיך לשלוח את הילד לכדורגל ואת הילדה למחול, נמשיך לעודד בנים להשתמש בכוח סביר כאשר מאיימים עליהם ואת הבנות להגיע לפתרון בדרכי נועם. אז למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים, בפועל, למי שינסה לעשות את השינוי ולאתגר את ההבניה החברתית הקיימת, סביר שיגלה שיש לו יכולת תמרון מאוד קטנה.

זה נכון שיכולנו להיות יותר דומים, הגברים והנשים, אך בפועל, אנחנו חוזרים ומדגישים את השונות בינינו.

 

זוג צעיר, ליברלי ושוויוני, מתקשה לראות את ההבדלים בינו לבינה, ומתקשה להאמין שיש כאלה.

עד שהם הופכים להיות הורים. ואז, מתחדדים ההבדלים המגדריים:

מי נשאר בבית כשהילד חולה?

מי נמצא בבית עם הילדים אחר הצהרים?

והקריירה של מי חשובה יותר?

 

האישה מצופה להיות קרייריסטית ודעתנית מחד, ומאידך להיות פנויה לילדים, לטפל ולגדל. ויחד עם זה, לא לשכוח לדאוג לענייני הבית, לטפח את עצמה, להשקיע בזוגיות, להיות סבלנית לבעל ובעלת חשק מיני. אלו ציפיות שלא השתנו, אבל הדרישה לקריירה היא התוספת.

אצל הגבר, הציפייה הישנה הייתה שהוא יפרנס ושהוא יישא באחריות על הביטחון הכלכלי של המשפחה. מה שמדגיש כי הצלחת הקריירה שלו היא קריטית למשפחה. מצופה ממנו להצליח בעבודה ולהתמיד בה. בעבר הרחוק לא היו ממנו דרישות נוספות, אבל היום מצפים ממנו למלא תפקידים ופונקציות שהוא לא מכיר, איש לא לימד אותו וגם לא היה לו מודל לחיקוי. מצפים גם ממנו, כמו מהאישה, להחזיק את המקל בשני הקצוות: ביד אחת קריירה תובענית וביד השנייה להיות נוכח ומשמעותי בבית.

הדרישות הן מוגזמות ולא ריאליות, לשני הצדדים.

מה התוצאה? נוצרת תחושה של תסכול וכישלון כרוני כאשר לא עומדים בציפיות האלה, גם אצלו וגם אצלה.

אחת הסכנות הגדולות היא תקיעות בזוגיות! כשלא מצליחים לשתף, לדבר, להתגמש ולהתאים את עצמך לציפיות או לשינויים הנדרשים. הפער בין בני הזוג במצב הזה, הולך וגדל וכל אחד משתמש בהגנות משלו.

ההתמודדות של מרבית הנשים עם הרגשות שלהן היא יותר טובה ויעילה מזו של הגברים. למשל, הקלות לדבר ולשתף חברות ובנות משפחה על הקשיים והקונפליקטים. קיימת גם יותר לגיטימציה לגשת לטיפול מקצועי. והגבר? מבחינתו, יש לו הרבה פחות לגיטימציה לפנות לעזרה מהסביבה. גבר שלא מצליח לפתור בעיה בכוחות עצמו מרגיש שהוא חלש ופנייה לעזרה נתפסת, בעיניו, כסימן לכישלון.

הפחד מהכישלון יוצר אצל הגבר תחושה של חוסר אונים. זהו מצב רגיש מאוד, עדין ובלתי נסבל. התגובה העיקרית תהיה של עלבון ואז הסתגרות פנימה. מדובר בתהליכים שנמשכים שניות ספורות אבל העוצמה שלהם גבוהה והפוטנציאל ההרסני שלהם עצום. לגבר יש קושי להכיל תחושות של בושה וכישלון. הוא מתקשה מאוד להודות בזה בינו לבין עצמו ובטח שלא כלפי חוץ. מצב זה הוא לא נוח, מלחיץ ובעייתי.

חלק גדול מהדימוי העצמי הגברי מתבסס על היכולת לפתור בעיות ומשברים בכוחות עצמו. וכאן, הגבר נמצא במצב של חוסר אונים. כשהצד השני, האישה, ממשיכה לשאול ולבקר, מתעוררת תחושת העלבון. הגבר בטוח שהוא צודק וכל ביקורת שלה מייצרת עלבון שהולך וגדל. מצב זה, כאמור הוא בלתי נסבל עבור הגבר. לרוב, הוא ינסה לצאת מתחושת חוסר האונים הקשה באחת משתי הדרכים הבאות :

 Fight או Flight אלו שתי דרכים השונות אחת מהשנייה בהתנהגות וכלפי חוץ, אך התוצאה דומה.

Fight – דרך אימפולסיבית ואינסטינקטיבית שהשימוש בה הוא קל וזמין. היא מאפשרת את הצידוק המוסרי לנהוג בתוקפנות ומאפשרת לגבר להשתמש בכוחו ויתרונו הפיזי. אנחנו נראה את הגבר מעביר אחריות ואשמה לצד השני, החשיבה שלו תהיה מאוד נוקשה וכך גם הביטויים וההתנהגויות שילכו ויהיו קיצוניים יותר ("לא האמנתי שזה מה שיצא לי מהפה", "לא האמנתי שהתנהגתי ככה"), ביטויים של זלזול והקטנה.

במצב הזה, המשפחה לומדת להיות מאוד זהירה בקרבתו, חלילה שלא להוציא אותו משיווי משקל. האווירה במשפחה היא של לחץ וחרדה מתמשכים והילדים והאישה לוקחים על עצמם יותר אחריות.

Flight – דרך של בריחה בעיקר מעוצמת הקונפליקט והרגשות שעולים בו. נראה התנהגויות של התרחקות פיזית, התכנסות ושתקנות. התמקדות של הגבר בעיסוקים אישיים פרטיים, לבד. לדוגמה, שעות מסך יותר ארוכות (מחשב, טלפון, פלייסטיישן), בילוי זמן ממושך יותר בעבודה או עם חברים. במצב הזה שאר המשפחה חווה דחייה ונטישה מצד הגבר והם לא מבינים מה לעשות. ושוב, ההתנהגויות של שאר המשפחה יתאפיינו בזהירות רבה.

שתי התגובות המתוארות עוזרות לגבר להתמודד בטווח הקצר עם אבדן תחושת השליטה. בנוסף, יש אצלו תחושות פנימיות חזקות מאוד של חוסר אונים, בדידות, עלבון, תסכול ומרמור. הכל, בגלל שלא מבינים את הצד שלו. והוא, לתפיסתו, צודק.

בשתי הדרכים אין פתרון ונוצר מעגל קסמים של קונפליקט – חוסר אונים – Fight /  Flight – מירמור –תקיעות!!

המעגל הזה יוצר קושי עצום בהתנהלות הזוגית והמשפחתית.

התוצאה של התרחיש הזה, אלו הן ההתנהגויות שהולכות ומקצינות, הולכות ומחריפות:

הויכוחים נהיים יותר קולניים ובוטים

הנתקים נהיים יותר ממושכים

האינטימיות נפגעת - ממחסור במגע קל כמו חיבוק או ישיבה יחד ועד לנתק מוחלט בקרבה הפיזית, שיכול להוביל ללינה נפרדת וחוסר ביחסי מין.

זה מוביל להתנהלות עצמאית ונפרדת, אין כמעט עשייה של יחד, וזה גורם להעצמת הבדידות במערכת הזוגית אצל שני בני הזוג. ההורים כבר לא זוג, לא יחד. הם נהיים רק שותפים והערכים של הערכה, כבוד, משיכה, אמון וספונטניות נשחקים ונפגעים. נוצרת האשמה הדדית וכל אחד מפיל את האשמה על האחר.

 

אבל יש אפשרות לשנות:

כאשר רואים שדברים תקועים לאורך זמן, כשיש הרגשה שהריבים חוזרים על עצמם במעגל סגור והתדירות הולכת וגדלה והעוצמות הולכות וגדלות, אז לפני הצעקות, האיומים והבגידות, אני ממליץ לפנות לטיפול, לעזרה.

כשכל אחד מכם יותר ויותר סובל בתוך הקשר, והוא כבר פחות מוצא את עצמו נהנה, שמח או מתמלא, זה הזמן להגיע לטיפול. זה הזמן ללמוד לדבר אחרת, ללמוד לראות את העולם גם דרך המשקפיים של הצד השני. ובעיקר, לגלות שיש עוד אפשרויות לשפר את איכות החיים ולהפסיק את מעגל הסבל והייאוש.

​

לקביעת פגישת הכרות, ניתן להתקשר אלי 050-3353851 או לשלוח מייל   gorentomer@gmail.com